צרו קשר: 03-7369426

נחזור אליך:
שם:
טלפון:
דוא"ל:
10.02.2013 |

הרצאות בתחומים: הפדגוגיה הטבעית, מחשבת החינוך, שילוב טיולים ולמידה בחוץ בתוכניות הלימודים,

 
 
1. שורשי הלמידה באמצעות התנסות במחשבת החינוך

נהוג לחשוב שלמידה בהתנסות (experimental education), ובכלל זה למידה בחוץ, מהווים חידושים רעננים הכלולים בתפיסת החינוך הפרוגרסיבי. אולם למעשה, שורשי גישה זו מצויים עמוק בהגות החינוכית, ורחוק בזמן.
הפדגוג יוהאן קומניוס הציע בראשית המאה ה-17 פרוגרמה למערכת חינוך ציבורית, הנשענת על תפיסה חדשה של ערך האדם ושל מקומו והבנתו את העולם, שהתפתחה באותן שנים בתחומי המדע, האומנויות והפילוסופיה. תפיסה זו עמודת בניגוד לחינוך המסורתי של העת העתיקה, שהעדיף לנתק את התלמידים מהעולם הממשי, וללמדם בדרך השינון ובחדר סגור.
בהרצאה אציג את חידושי אותה תקופה במחשבה האנושית, בתחומים השונים, ואת האופן שבו מימש קומניוס רעיונות אלו בתחום החינוך. בין השאר:
העולם שבחוץ כתחליף לספרי הקודש כמקור הידע ומקור הנושאים שיש ללמד בבית הספר;
הלמידה מתוך התנסות חושית כתחליף לשינון כדרך הוראה;
ההתנסות האישית של כל תלמיד לעצמו כתחליף להעברת הידע של מורה מול קבוצה;
שרשור התכנים הנלמדים כנובעים האחד מתוך קודמו, כתחליף לסידור דיסציפלינארי.
 
 
2. שלבים בהתפתחות הטיולים הבית ספריים
 
בהרצאה אציג ארבעה שלבים בהשתנות תפיסת הטיולים במערכת החינוך בישראל.
בתפיסת החינוך המסורתי יש הבדלה ברורה בין משחקים והתנסות בעולם המציאות, לבין למידה המתקיימת בכיתות מנותקות מהעולם, ובתיווך (בדרך כלל פרונטאלי) של המורים. כנגד גישה זו התפתחה החל מהמאה ה-17 תפיסה חינוכית הרואה את עולם המציאות כמקור הדעת, ואת ההתנסות הפעילה של התלמידים כדרך הלימוד הטבעית והאותנטית.
חלוצי החינוך העברי, בתקופת העלייה הראשונה, אימצו את הגישה הטבעית, והעמידוה כנגד החינוך המסורתי ב'חדר' היהודי. תחת גישה זו הם יצאו עם תלמידיהם לטיולים, כשיטוט במרחב הריאלי (המציאותי). כלומר הטיולים היו סביבת לימוד.
בשנת 1930 התערבה מחלקת החינוך (של מוסדות היישוב העברי), לראשונה, בנוהג הטיולים בבתי הספר. וועדה מיוחדת ניסחה מדיניות הטיולים, אולם האילוצים השונים הפכו את הטיול לשיטת הוראה (מתודה), אשר בעזרתה ניתן להמחיש או להשלים את פרקי הלימוד השונים, הנלמדים בכיתות.
בשנת 1960 הועברה האחריות על הטיולים לידי החברה להגנת הטבע, באמצעות "יחידה לידיעת הארץ ולימודי שדה". כך קיבלו הטיולים תחום תוכן משל עצמם – ידיעת הארץ. הטיולים לא שירתו בהכרח נושאים שונים שנלמדו בכיתות, אלא היו למקצוע משל עצמם.
הויתור על השליטה בטיולים והוצאתם אל מחוץ לתוכנית החינוכית בבתי הספר, הוביל, בין היתר, להגברת החופש שניתן לתלמידים לבטא בטיולים את עצמאותם. כך הפכו הטיולים למרחב של פעילות חברתית, שבו התלמידים, ובמיוחד בגיל הנעורים, מימשו בטיולים את צורכיהם, להנגדה בין עולמם החברתית לבין המסגרת הבית ספרית. ברוח זו, בחלק מבתי הספר, סווגו הטיולים כשייכים לחינוך החברתי, כחלק מהחינוך הבלתי פורמאלי.
 
 
3. פדגוגיה של סדר חברתי מול פדגוגיה של צדק חברתי

מערכת החינוך הציבורית בשיראל מספקת שירותיה לקרוב ל 2 מיליון אזרחים (עד גיל 18), בעלות שמעל 63 מיליארד שקלים הוצאה לאומית (ציבורית ופרטית). המאמץ האדיר של המדינה נועד להקנות לצעירים את מה שמעבר ליכולתם של הוריהם לספק, ובמיוחד – לאזן ככל שניתן, בין יכולותיהם של הורים עשירים לבין עניים.
בעת העתיקה הייתה הפרדה מוחלטת בין הכשרת ילדים ממגזרי האוכלוסייה השונים, ולא הייתה ציפייה למערכת חינוך ציבורית ש"תתקן" איזה דבר. תפיסה חדשה הוצגה בראשית המאה ה-17, בתוכניתו של המחנך יוהאן קומניוס לייסד בתי ספר ציבוריים שבהם ילמדו כל הילדים והילדות את כל ענפי הידע האנושי.
מחקרים שנערכו במחצית המאה ה-20 הראו שחזון ההשכלה לכול לא צלח, ולא מעניק הזדמנות שווה לילדים משכבות אוכלוסייה שונות. ילדי העשירים נותרו משכילים יותר מילדי העניים.
הפרשנות שניתנה בארה"ב למצב זה הייתה שבתי הספר אינם יעילים די הצורך. בתגובה פותחה מדיניות בית הספר האפקטיבי, שבין עקרונותיה: צמצום התכנים הנלמדים, למידה לקראת שליטה ומדידה תכופה.
בהרצאה אציג פרשנות אפשרית נוספת, והיא נוגעת למעמדם המכריע של ההורים בתהליך הלמידה. תוכניות להשכלת מבוגרים ולהכשרת הורים, המתקיימות במידת מה גם בישראל, הן התשובה המוצעת כדור הבא של תפיסת החינוך הציבורי.
 
 
4. הפדגוגיה הטבעית

הפדגוגיה הטבעית, מונח שהוצע בידי המחנך קומניוס בראשית המאה ה-17, מבקשת שהחינוך וההוראה יבוצעו בהתאמה לדרך הטבעית שבה מתרחשת למידה. אך מהי הדרך הטבעית שבה מתרחשת למידה?
בהרצאה אציג תחילה סקירה היסטורית של תשובות שונות שהוצעו לשאלה זו: מאז רוסו, שכתב בזכות ההתחנכות האישית של הילד הבודד, פסטאלוצ'י שראה במשפחה את המוסד המחנך הטבעי, פיכטה שטען שהחברה היא המוסד המחנך הטבעי העליון, ועד ויניקן שהציע את הקבוצה החברתית כגורם המחנך הטבעי. לכל אחת מגישות אלה משמעויות שונות לתפקידו ולתפקודו של החינוך הציבורי, אותן אציג בהרצאה.
בשנים מאוחרות יותר הפך בית הספר למוסד העומד בפני עצמו, ולכן השאלה לא היתה עוד מה היא המסגרת המחנכת המועדפת, אלא מה היא דרך ההוראה המועדפת לטבעה של הלמידה. ראשון המשיבים היה יוהאן הרבארט, שלדעתו בית הספר, בשונה מסוכני חינוך אחרים, נועד לחנך באמצעות הוראה. הוא אף הציע מאפיינים אחדים לטיבה של ההוראה המחנכת. אחריו בא פיאז'ה, שהציע את הבניית הידע כמנגנון הלמידה, ובעקבותיו תפיסת הלמידה כיצירה של קשר או שינוי (עידון) של קשר בין מושגים.
בשנים האחרונות מספקים לנו מחקרים שונים פרשנות מעודכנת למושגי יסוד בלמידה כגון זיכרון, סקרנות (טבעית), קשב וריכוז, מיקוד מול פיזור, ואפילו פערים בחברה מוסברים על בסיס יכולות למידה. דוגמאות אלו מסמנות כיוון חדש שבו מי שאמור להימצא "במרכז" בית הספר אינם התלמיד, החברה ואף לא תחומי הדעת. את מקומם יתפוס המורה, ויכולתו להפיק מצבי למידה באמצעות ההוראה. למידה טבעית שכזו היא היכולת להפיק תגובה למצבים משתנים בעתיד.
ושוב האתגר לפתחנו, שהרי מי יודע מהו העתיד?